לקבלת ייעוץ ללא עלות השאירו פרטים👇

חוק ימי חופש לעובדים מחייב תשלום חופשה שנתית לעובדים. כל מה שצריך לדעת על צבירת ימי חופשה, קביעת החופשה על פי היקף משרה, גיל, וותק ועוד!

365 ימים יש בשנה,

מתוכם, 52 ימי שבת ו- 52 ימי שישי,

בנוסף, תשעה ימי חג ועוד חמישה ימי ערבי חג.

החישוב הזה משאיר אותנו, עם סך הכל, 247 ימי עבודה שנתיים – עבור כל אלה אשר עובדים חמישה ימים בשבוע (באם אתם עובדים שישה ימים בשבוע, תוסיפו למספר האחרון 52 יום ותגיעו לתוצאה הרלוונטית לכם…)

כנראה שלא לשווא נכתב השיר:

“עוּרוּ, אַחַי, אַל תָּנוּמוּ, לַעֲבוֹדַתְכֶם אָנָּא קוּמוּ!

הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הָעֲבוֹדָה, הָרִיעוּ, שִׁירוּ בְּקוֹל תּוֹדָה!

הָעֲבוֹדָה הִיא כָּל חַיֵּינוּ, מִכָּל צָרָה תַּצִּילֵנוּ.

מִטַּל שָׁמַיִם וּמִכָּל מֶגֶד, לֶחֶם לֶאֱכֹל וְלִלְבֹּשׁ בֶּגֶד.”

(*מילים: נח שפירא).

…העבודה אולי תיתן לנו “לחם לאכול ובגד ללבוש” אך בכל זאת, העובדים זקוקים וזכאים לעוד כמה ימי חופש בשנה, אשר אינם נמנים על שבתות ומועדים.

 

חוק חופשה שנתית

“הזכות לחופשה: כל עובד זכאי לחופשה שתינתן לפי הוראות חוק זה. אורך החופשה: אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד הוא: בעד כל אחת מ- 5 השנים הראשונות: 16 יום, בעד השנה השישית: 18 יום, בעד השנה השביעית: 21 יום ובעד השנה השמינית ואילך – יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום”. (*מתוך חוק חופשה שנתית, תשי”א – 1951, סעיף 2).

* חשוב לציין ולזכור כי החוק המצוטט מעלה, נותן את הדעת בעבור מספר ימי חופש ‘ברוטו’, אשר כוללים ימי מנוחה. בהמשך הקטע, נפרט את מספר ימי החופש, על פי ה’נטו’.

ניתן להסיק כי החוק תבע זכות חופשה שנתית, עבור כל עובד, בהתאם לוותק העבודה אשר הוא צבר, במקום העבודה הנוכחי שלו.

בעבור ימי חופשה מסוג זה, העובד זכאי לקבל שכר, אשר זהה לשכרו הרגיל.

מי קובע מתי וכמה?

החוק אומר שני דברים –

ראשית, את ימי החופש שהעובד צבר באותה השנה – יש להעניק לו או במהלך חודש דצמבר (החודש האחרון באותה השנה), או במהלך השנה שאחריה.

שנית ויחד עם זאת, המעסיק הוא הרשאי לקבוע את מועדה של החופשה השנתית, תוך התחשבות כזו או אחרת בבקשותיו של העובד.

חופשה שכזו נקראת “חופשה ביוזמת המעסיק”.

עבור חופשה יזומה שכזו, במידה ואורכה עולה על שישה ימים, המעסיק מחויב לתת לעובדו התראה מוקדמת של 14 ימים לפחות.

מעסיק לא יכול להוציא את עובדיו לחופש על חשבון ימי חופש עתידיים שייצברו – במידה והם לא מעוניינים בכך.

הימים אשר לעולם לא יוכלו להיחשב כימי חופשה שנתית

החוק קבע ימים מסוימים, מיוחדים, אשר לא יילקחו בחשבון כימי חופשה שנתית ובמידה וימים מסוג זה “נופלים” על ימי החופשה השנתית של העובד, או אז יהיה לעצור את ספירת ימי החופש ולהמשיך את הספירה ברגע שאותם הימים מסתיימים.

אלו הימים המיוחדים:

  • ימי חופשת לידה
  • ימי שירות מילואים
  • ימי שביתה
  • ימי מחלה
  • ימי אבל במשפחה
  • ימי חג (שבתות ומועדים)
  • ימי שבתון מדיניים, כמו יום הבחירות
  • ימי הודעה מוקדמת בדבר התפטרות או פיטורים (בתנאי שימים אלו לא עולים מעל 14 ימי עבודה)

קביעת החופשה על פי וותק עבודה

החוק קובע כי מספר ימי החופשה השנתיים שעובד מקבל, יהיו תלויים במספר משתנים שונים, אך העיקרי מביניהם יהיה ותק עבודתו של העובד, במקום העבודה הנוכחי שלו.

החוק מזכה את העובד בימי חופשה שנתית, עבור כל שנת עבודה קלנדרית (ינואר עד דצמבר), אשר הוא מועסק באופן רציף, באותו בית עסק.

כאמור, יש לזכור כי “שנת עבודה” מוגדרת בחוק, כתקופה של 12 חודשים אשר מתחילים בינואר.

כלומר, לצורך חישוב החופשה, הוותק עצמו פחות רלוונטי אלא משך העבודה של אותו עובד, באותו מקום, באופן קלנדרי.

  • עובד אשר מועסק במקום עבודה חמישה ימים בשבוע:

ותק של שנה עד חמש = 12 ימי חופש נטו בשנה

ותק של שש עד שמונה שנים = 17 ימי חופש נטו בשנה

ותק של תשע שנים ומעלה = 23 ימי חופש נטו בשנה

  • עובד אשר מועסק במקום עבודה שישה ימים בשבוע:

ותק של שנה עד חמש = 14 ימי חופש נטו בשנה

ותק של שש שנים = 16 ימי חופש נטו בשנה

ותק של שבע שנים = 18 ימי חופש נטו בשנה

ותק של שמונה שנים = 19 ימי נטו חופש בשנה… וכן הלאה, כאשר מספר ימי החופש המקסימאלי מגיע לאחר 14 שנות ותק והוא 24 ימי חופש שנתיים

קביעת החופשה על פי היקף משרה וגילו של העובד

קיימים בחוק סעיפים שונים, אשר משנים את כמות ימי החופשה השנתית המגיעות לעובד, בהתאם לסוג המשרה והעובד עצמו:

  • עובד ששכרו נמדד על בסיס שעתי או יומי, יהיה זכאי לקבל ימי חופשה שנתית באופן זהה לאלו שמקבלים שכר חודשי, זאת במידה והוא עומד לפחות בתנאי אחד משני התנאים הבאים:

האחד – במידה ועבד אצל אותו מעסיק, 75 ימים רצופים (חודשיים וחצי לערך), לפחות, באותה שנה או שנתיים (רצופות) אחרונות.

השני – במידה ובין העובד למעסיקו קיים הסכם עבודה כתוב, אשר מזכיר שתקופת העבודה של אותו עובד תעלה על 74 ימי עבודה.

  • עובד אשר נחשב לבן נוער, זכאי ל- 18 ימי חופש בשנה, זאת ללא כל קשר לוותק העבודה שלו.
  • עובד אשר עבד באותו מקום עבודה רק חלק משנה קלנדרית, יהיה זכאי לימי חופש שיחושבו בצורה הבאה:

במידה והעובד עבד באותו המקום, מעל 240 ימים באותה השנה – הוא יקבל את מלוא ימי החופשה הקבועים בחוק.

במידה והעובד עבד באותו המקום, מתחת ל- 240 ימים באותה השנה – הוא יקבל חלק יחסי בלבד של ימי חופש. החוק קבע כי חלק יחסי זה יחושב על פי הקריטריונים שנכתבו מעלה, בשילוב הנוסחה הבאה:

הזכאות המלאה על פי חוק, כפול ימי העבודה בפועל, לחלק ל- 200 (נציין כי במידה ומתקבל מספר שאינו שלם, החוק קבע כי הסכום יעוגל מטה).

פגיעה בזכות זו

גם פה, במידה והמעסיק לא מאשר לעובד לנצל את ימי החופשה השנתית שלו, או לחילופין, לא משלם לו כשכרו עבור ימים אלו, העובד יכול להגיש כנגד מעסיקו תלונה ליחידת האכיפה של חוקי העבודה, בנוסף לתביעה בבית דין אזורי לעבודה.

חשוב לתת את הדעת על כך שאת תביעה זו ניתן להגיש עבור שלוש שנים אחרונות, אחרת תוקף התביעה מקבל התיישנות.

צבירת ימי חופשה ומקרה של סיום העסקה

החוק מגביל את צבירת ימי החופש לשבעה ימים בלבד, אך יש מקרים בהם העובד מעדיף לצבור יותר ימי חופש, זאת על מנת לפדות את כולם בחופשה אחת, ארוכה, או לחילופין – על מנת לפדות אותם בכסף.

במידה וזה רצון העובד, עליו להגיע להסכמה, בכתב, בחוזה העבודה האישי שלו, אל מול מעסיקו. כמובן שהמעסיק אינו מחויב להסכים לבקשה זו של העובד.

במקרה בו עובד הגיע לסיום העסקתו במקום העבודה, וטרם פדה (ניצל) את כלל ימי החופש שברשותו, הוא רשאי לפדות את אותם הימים – עבור שלוש השנים הקלנדריות (כמו שמוזכר למעלה – תקופת ההתיישנות) שקדמו לסיום העסקתו. אך לאחר שזה נכתב, חשוב להוסיף, כי פסקי דין שונים הסכימו לזכות עובדים, בכמות ימי חופש שצברו, גם עבור יותר משלוש שנים אחורה – וזאת במידה ותלושי המשכורת של אותם העובדים שיקפו באופן אמיתי את כמות ימי החופש אשר נוצלו ואת אלו שנותרו.

 

ימי החופשה השנתית מגיעים לעובדים על מנת שאלו יוכלו להתאוורר, לשבור שגרה, לנוח ולבלות זמן נוסף עם המשפחה והחברים.

בהמשך לחוק אשר מפורט בקטע, קיימים לא מעט עובדים אשר בטרם מתחילים לעבוד במקום עבודה חדש – מגיעים לידי הסכמה, אשר נכתבת בחוזה האישי שלהם, בנוגע לכמות גדולה יותר של ימי חופש שנתיים, מזו המופיעה בחוק, ובהחלט מדובר בהטבה משמעותית. הרי עבור ימי חופשה אלו, העובד מקבל שכר מלא.

שאלות נפוצות בנוגע לתשלום ימי חופשה שנתית לעובדים

חובת המעסיק, על פי החוק, לציין בתלוש השכר החודשי של עובדיו את מספר ימי החופש שניתנו לאותו עובד, יחד עם השכר אשר הוא קיבל עבורם. בנוסף, יש לציין בתלוש את מספר ימי החופשה הנותרים לאותו העובד.

בהחלט. באתרי אינטרנט שונים קיימים מחשבונים אשר יכולים לסייע בחישוב מספר ימי החופשה אשר כל עובד זכאי להם, בהתאם לנתונים האישיים במקום עבודתו.

בהחלט כן. הניכויים הבאים ינוכו מהשכר האמור: מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות.

בהחלט לא. מאחר והחוק קובע כי המעסיק יכול לקבוע את מועד יציאת העובד לחופשה, העובד אינו יכול לחייב את המעסיק שלא להוציא אותו לחופשה מסוג זה.

במידה והעובד לא חוזר למקום עבודתו בתום חופשתו השנתית – הדבר ישתמע כהתפטרות לכל דבר. על עובד, אשר לא חוזר במועד הקבוע, לעדכן את המעסיק בדבר הסיבה שבגללה אינו התייצב לעבודה (באם מדובר בלקיחת ימי מחלה וכדומה).

לקבלת ייעוץ ללא עלות השאירו פרטים 👇

דילוג לתוכן